לפעמים צריך לשנות כיוון ולצייר ציור חדש

קורה לפעמים שממש נהנים לצייר ציור מסוים, יש איזו תמונה בראש ושוקעים ומציירים ונהנים ממממש! וציור כזה, ציור שכל כך נהנים לצייר מייד תולים על הקיר הרי כל כך היה כיף לצייר אותו. אבל אהה… אחרי לא הרבה זמן באחד מהרגעים האלו שקצת עייפים ונוטים לבהות, בוהים בציור הזה ושמים לב שהוא לא כל כך מתאים בבית, לא שהוא לא יפה, יכול להיות שהוא אפילו מאוד יפה, הוא פשוט לא ממש הציור שמתאים להיות תלוי בבית הזה.
אז בקיץ ציירתי ציור כזה, ציירתי את השנה הקרובה שלי.
בציור למדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס בהסטוריה, ותוך כדי זה גם התחלתי תהליך דיפלומה בפרמקלצ'ר, ובין שני אלו היו כל מני דברים אחרים שתכננתי לעשות.
זה היה הרעיון, זאת הייתה התמונה שציירתי, ובאמת שמאוד מאוד נהניתי לצייר אותה, בדמיון שלי היא הייתה ממש אחלה של תמונה.
באמצע אוקטובר, לפני קצת יותר מחודש, תליתי את הציור הזה על הקיר. אמנם הדיפלומה עוד לא החלה, אבל הלימודים באוניברסיטה התחילו, ואפילו כבר הלכתי למפגש הראשון. זה גם היה די מלהיב בהתחלה, נהנתי מהרעיון שציירתי, הייתי נלהב וחדור מוטיבציה. היה הרבה מאוד חומר, אבל זה לא הפריע לי, ישבתי ולמדתי כשלוש שעות ביום- חמישה ימים בשבוע. אפילו את העבודה הראשונה שלי הגשתי עוד יחסית שמח.אבל כמות הזמן שהשקעתי בלימוד גרמה לי להיות עוד יותר לבד מאשר מקודם.

 אחת מהתגובות השגורות בפיהם של האנשים להם אני מספר שעזבתי את בית הספר היא: "אבל בית ספר זה לא רק לימודים, יש שם גם קטע חברתי. זה לא חסר לך?" זאת אחלה שאלה, לרוב הייתי עונה להם [ולעצמי] שהרבה מחברי הם יותר גדולים וכבר סיימו את בית הספר, או כאלו שכמוני עזבו. שאת החברים מבית הספר אתם אני שומר על קשר אני יכול לפגוש אחרי הצהריים, שאני לא תמיד צריך אנשים סביבי ושחוץ מזה גם בבית הספר לא הייתי ממש מרוצה חברתית. זה לא שלא היו לי חברים, להפך היו לי אחלה חברים, אבל מסיבה כלשהי לא הרגשתי שזה ענה על הצורך שלי בחברה, שהוא יותר כמו צורך בקהילה. לפעמים כששאלו אותי את השאלה הזאת הרגשתי מן צביטה, אבל היו לי אחלה תשובות ונימוקים שהיו משכנעים אותם ואותי. כל התשובות שלי היו אמתיות אבל בכל זאת הייתי קצת לבד מדי וזה הפריע לי, אבל לא יותר מדי, בטוח לא מספיק כדי לשכנע אותי שעדיף לי להיות בבית הספר.

מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה התחושה הזאת של הלבד אפילו התחזקה קצת יותר, אולי גם הצורך באנשים התחזק לו. תחושת הבדידות התחזקה ויחד אתה ההתלהבות מהלימודים ירדה. ואז הגיע סוף השבוע, הייתי בבית והייתי קצת מדוכדך, אבל לא ממש שמתי לב לזה ולא נתתי לזה מקום.
בצהריים אמא חזרה הביתה ושאלה מה שלומי, באתי לענות ש"בסדר" אבל פתאום הרשיתי לעצמי לשאול את השאלה הזאת ושמתי לב שדווקא לא ממש בסדר. אז עניתי "ככה ככה…"
היא התיישבה, "בנסיעה חשבתי עלייך, על מה יכול לעשות לך יותר טוב" איזו אמא, לפני שאני עוד קלטתי שאני 'ככה ככה' היא כבר שמה לב לזה. ישבנו כשעה ודברנו, ולקראת הערב יצאנו להליכה ארוכה בה המשכנו לדבר.
היא אמרה שהיא מרגישה שאני בודד, שהלימוד באוניברסיטה הפתוחה הגביר את זה, וזה מוריד את ההנאה שלי מהלימוד ובכלל מהחיים, דיברנו על הצורך בקהילה בתחושה של השתייכות, על זה שאני גדלתי בקהילות וגדלתי לחיות חיים קהילתיים,לכן היא אמרה שהיא חושבת שכדאי לי לחשוב שוב על הנושא של יערות המאכל שהוא רעיון שדורש התמסרות והרבה עבודה, ולעשות את זה בכפר אוריה וללא שום קהילה יכול ליצור לי חיי בדידות שלא יעשו לי טוב.
הרגשתי התמוטטות וקריסה, זה כאב. כל כך הייתי נלהב ורציתי להקים יער מאכל, זה היה חלום שרציתי להגשים וידעתי שהיא צודקת. ידעתי שאני באמת לא יכול לעשות את זה עכשיו, להתחייב בגילי למקום אחד ולפרויקט כזה גדול, בלי אנשים וקהילה לעשות את זה אתם. היא אמרה לי שאני לא צריך לוותר על החלום הזה, פשוט להיעזר בסבלנות ולחכות לזמן, למקום ולאנשים המתאימים לעשות את זה אתם.
אני הבנתי את זה, וידעתי שהיא צודקת, ובכל זאת היה לי קשה לשחרר את הציור שציירתי לי. אבל מה לעשות לפעמים מציירים ציור וממש נהנים לצייר, אבל זה לא בדיוק הציור המתאים, וזה לא צריך להפריע לנו להמשיך ולצייר ציור חדש.

אז ביום ראשון נסעתי לקדיתא להתנדב אצל גלעד [מורי לפרמקלצ'ר] לכמה ימים, כי זה מקום טוב לבוא אליו כאשר רוצים לשחרר ציור ישן ולהתחיל אחד חדש, טוב כמעט כמו לרדת אל המדבר.
הייתי שם ארבעה ימים, עזרתי בדברים שונים במשך היום, בעיקר הכנות לחורף, ובלילה הלכתי לישון מוקדם על בית עץ תחת כיפת השמיים. הרהרתי הרבה, יצאתי לטייל וגם שוחחתי קצת עם גלעד.
הגעתי לקדיתא בכוונה לא לנסות להחליט החלטות אלה עם בקשה לשחרר, להתבונן ולקבל קצת בהירות. בלילי האחרון שם חלמתי חלום: בחלום גלעד מרים סלע גדול מאוד ואני מהצד עוזר לו קצת, בהמשך החלום אני כבר גדול יותר ואני מרים סלע דומה לבדי. קמתי בבוקר רגוע יותר ונזכרתי שאני עוד לא בשל להרים "סלעים" ענקיים לבד אני עוד כמו שוליה, יחד עם העבודה עם גלעד בקדיתא הרגשתי שאני גם באמת נהנה מסוג כזה של לימוד, לימוד כשוליה של המורה.

כשהגעתי הביתה  אחת השאלות שהיו לי בראש הייתה עם לעזוב את האוניברסיטה הפתוחה, היה לי ברור שלהמשיך להיות לבד בבית עוד חודשיים אני לא יכול ושאני צריך להתחיל "מסע" ולהתנדב בכמה קהילות בארץ, אבל התלבטתי אם להמשיך עם הקורס תוך כדי או לא.
הרגשתי שאין בי שום רצון להמשיך עם האוניברסיטה ושהקולות בראש שאומרים לי להמשיך הם בכלל לא קולות שלי, אלה קולות ה"אבל מה הם יחשבו", קולות של הרבה מאוד אנשים שהם לא אני. אז לקולות האלו השתדלתי לא להקשיב, כי הם לא מעניינים אותי והם לא מעוניינים במה שטוב לי. בעצת אבא ניסיתי לברר עם עצמי אם זה לא פשוט מכשול שאני צריך לעבור, ושזה לא ייצור אצלי תחושה שאני לא מסיים דברים או שאני לא מצליח. לא ידעתי ממש איך לבדוק אם זה מכשול שצריך לעבור אותו או מכשול שמראה שזו לא הדרך הנכונה, אבל הרגשתי שזו לא הדרך הנכונה ואין סיבה להמשיך אז החלטתי לעזוב את האוניברסיטה הפתוחה.
שוב הרגשתי פחד דומה לפחד שהיה לי לפני שעזבתי את בית הספר, שילוב של פחד מהלא ידוע, לפחד מהדעות של כל מני אנשים. מיליתי את טופס ביטול ההרשמה, העליתי את הקובץ לג'ימייל, עצמתי עיניים לרגע, ואז לחצי "שלח".

אבל לא יכולתי ישר לצאת, ברביעי אמא עברה ניתוח, ואחי הקטן תכלת הופקד בידי לכמה ימים, בהם הרגשתי את הצורך לצאת- הצורך לחיות, גדל וגדל. הניתוח עבר בהצלחה והשבוע אני עוד בבית כדי לעזור לאמא שלי, אבל שבוע הבא אני כבר מקווה לצאת למסע קהילות ופרמקלצ'ר, לצאת עם תיק על הגב, ותחושת התחלה חדשה בלב.