לפעמים צריך לשנות כיוון ולצייר ציור חדש

קורה לפעמים שממש נהנים לצייר ציור מסוים, יש איזו תמונה בראש ושוקעים ומציירים ונהנים ממממש! וציור כזה, ציור שכל כך נהנים לצייר מייד תולים על הקיר הרי כל כך היה כיף לצייר אותו. אבל אהה… אחרי לא הרבה זמן באחד מהרגעים האלו שקצת עייפים ונוטים לבהות, בוהים בציור הזה ושמים לב שהוא לא כל כך מתאים בבית, לא שהוא לא יפה, יכול להיות שהוא אפילו מאוד יפה, הוא פשוט לא ממש הציור שמתאים להיות תלוי בבית הזה.
אז בקיץ ציירתי ציור כזה, ציירתי את השנה הקרובה שלי.

להקים יער מאכל בכפר אוריה?

בשבוע האחרון עבדתי הרבה בחצר, זרעתי בערוגות, מסקתי זיתים, ובעיקר חפרתי סוולים. אלו הם מן תעלות שתפקידן לעצור את ה"נגר העילי" [מים שזורמים על פני השטח לאחר הגשמים] ולתת לו זמן לשהות ולחלחל אל תוך האדמה במקום לזרום לכביש ובסופו של דבר להגיע לים. אל הסוולים האלו שעשיתי בבוסתן הקטן, יגיע הנגר העילי מהגג, אותו חישבתי. והתוצאה הייתה מפתיעה, באירוע שיא של גשם יזרמו כ 5 קוב מים מן הגג [וזה לא כל הגג, רק החלק שאני מכוון אל הבוסתן]. כך, במקום שהמים האלו יברחו מהשטח הם ירוו את האדמה במים שהצמחים יוכלו להנות מהם.

בכל מקרה, זה לא לגמרי הנושא שעליו אני רוצה לדבר.
תוך כדי העבודה אמא בקשה ממני להביא צ'ק לשכן, ממנו אנחנו שוכרים את הבית.
הבאתי לו את הצ'ק, וכמנהגו כאשר הוא רואה אותי הוא שאל מה אני עושה בימים אלו. אז ספרתי לו על הדברים שאני עושה ביניהם העבודות בחצר, על כך שפרמקלצ'ר זה עיקר העניין שלי ושאתחיל בקרוב תוכנית דיפלומה בנושא זה, וקורס של תכנון יערות מאכל. לרוב כשאדם שומע את המונח יער מאכל הוא שואל מה זה, וכך עשה גם הוא.
הנה סרט קצר בעברית שמסביר מה זה יערות מאכל
הוא התפלא שדבר כזה אפשרי במזג האוויר בארץ, אבל עד מהרה גילינו שיש לנו חברים משותפים שנעזרים בשיטות חקלאות נבטיות המשמרות את הנגר העילי כדי לגדל עצי פרי רבים בשטח שלהם בנגב. הוא שתק מעט, תהה לעצמו ואז ספר לי שבשטחים החקלאיים מתחת למושב יש לו שטח של 15 דונם, בהם הוא כבר לא מגדל דבר משום שזה לא השתלם לו יותר. בחתית השטח הזה יש נחל שזורם אחרי גשמים והוא מביא המון המון מים, "מקום מעולה כדי לעשות טראסות ועבודות עפר שונות לשימור מים" הוא אמר. שוב הוא שתק רגע ואז אמר "אולי אתה רוצה לדאוג לשטח הזה? אני אשמח אם יצא ממנו משהו טוב." "שאני אתכנן ואקים שם יער מאכל?" אמרתי בשמחה ופליאה "כן, תחשוב על זה, תסתכל על השטח ונדבר" הוא הסביר לי איך להגיע אל השטח ואני מייד יצאתי. ישבתי שם שעה והתבוננתי, בהחלט שטח מדהים, מלא בפוטנציאל כדי לעשות שם פרמקלצ'ר ויער מאכל.

זה רעיון ופנטזיה מאוד מגניבה, ויש כמה דברים שאני צריך לברר לפני שאסגור איתו שאני עובד על השטח הזה ומתחיל בו תכנון פרמקלצ'ר והראשון מביניהם הוא עם עצמי.
הקמה של יער מאכל דורשת הרבה זמן, עבודה ומחוייבות, ולוקח כמה שנים עד שמערכת כזאת מתבססת. השאלה שאני צריך לשאול את עצמי היא שאלה של מחוייבות. להתחייב מצד אחד אומר להעמיק בנושא ולהקדיש את עצמי לזה, דבר שהוא מאתגר אך גם מדהים ומרתק, מצד שני התחייבות אומרת לסגור אפשרויות רבות אחרות של מה ומי אני יכול להיות ולעשות. אין סוף האפשרויות מלאות בקסם, זה כיף להרגיש שאני יכול לבחור בכל מני דברים, שאני יכול אפילו לנסוע פתאום לטייל בחו"ל לשנה. אבל יש מידה מסויימת של אשליה באינסוף האפשרויות, כי הן כולן בגדר אפשרויות. הבחירה וההתחייבות מאפשרת להעמיק ובעצם לממש את אחת האפשרויות האלו.

אבל האם זה נכון בגילי [17] להתחייב לדבר כזה, של כמה שנים? אולי זה גיל שבו עדיף לי לא להתקבע עדיין, להמשיך לנסות כל מני דברים, לשמור את האפשרות לעבור דירה בהמשך, לצאת לטיול של שנה. אולי לא כדאי לקחת אחראיות על פרויקט כזה, להמשיך בקטן בנתיים, זה פחות מפחיד.
אבל מצד שני את השאלות האלו על התחייבות אני אשאל גם כאשר אהיה בן 20, וגם בגיל 25 וגם ב 30. אני חושב שזו שאלה שתמיד תהיה קיימת בכל מני שלבים בחיי.
בנוסף תמיד במידה ואני אראה שזה כבר לא מתאים לי, אני יכול למצוא מישהו שיחליף אותי באחראיות על היער.

אני רואה את זה כהזדמנות לימודית מעולה, שאם אבחר לנצל אותה אעשה גם פרויקט משמעותי על הדרך. אני אעשה עם בעלי השטח שיחת תיאום צפיות ובמידה והכל יתאים אז אני מתכוון לקחת את הפרויקט הזה, שמגיע בדיוק בזמן כי בסופ"ש הקרוב אני מתחיל קורס פרמקלצ'ר מתקדם ממוקד בנושא תכנון יערות מאכל. והרי זה משמח לעשות קורס בידיעה שמיד כשהוא יסתיים ואפילו תוך כדי יש כבר איפה לעשות תכנון וליישם.

מקטעים מהרפתקת טרמפים ספונטנית ברמת הגולן

ביום שישי ה-20 ליולי יצאתי למסיבה באשראם במדבר [מרכז רוחני קרוב לאילת שבו יש מסיבות, סדנאות ופסטיבלים] אחרי שרקדתי שם כל הלילה פגשתי שם את רז, שהוא חבר טוב שלי שלומד בשדה בוקר. במקרה לשנינו היו שקי שינה, כלי אוכל, קצת כסף וכמה ימים פנויים, אז כך החלטנו לצאת לטיול טרמפים.

שבת אחה"צ, אנחנו עומדים בשמש ומקווים לתפוס טרמפ עם מישהו שמגיע מכיוון אילת צפונה. זה לוקח זמן, בין היתר כי לא מאוד נוח לעצור בתחנה שם. אבל לנו לא אכפת אנחנו עומדים שם ומדברים אחרי הרבה זמן שלא התראינו, מדברים ולפעמים גם פשוט שרים. שני ישראלים ובחורה איטלקיה עוצרים לנו ומקדמים אותנו למדרשת שדה בוקר, גם הם וגם שאר הטרמפים בדרום צוחקים כשאנחנו מספרים על היעד שלנו- "רמת הגולן".

האוניברסיטה הפתוחה

"אבל מה עם כל הקטע שעזבת את בית הספר? שברחת מהמסגרות?"
זאת שאלה ששאלו אותי כבר כמה אנשים בעקבות החלטתי להתחיל ללמוד שנה הבאה לקראת תואר כללי במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה. שאלה שלא הפתיעה אותי כלל, להפך: זו שאלה ששאלתי גם את עצמי כמה פעמים, תוך כדי ההתלבטות אם לקבל את ההחלטה הזו. תהיתי אם ואיך זה מסתדר עם הדעות שלי על מערכת החינוך ועם הצעדים שנקטתי כשעזבתי את בית הספר. ראיתי את הסתירה שעולה על פני השטח ולכן אפשר לומר שציפיתי לשאלות מהסוג הזה. אבל השאלה חזרה על עצמה יותר משחשבתי ולכן אני חש צורך לענות עליה כאן בקצרה (בקצרה- כי אני כותב מהפלאפון, עם מעט בטריה.)

פרידה מאמא

אז אחרי שבפעם השישית לפחות היא הסבירה לי את כל ההוראות, אמא ונמרוד, בן זוגה, נכנסו לרכב ונסעו. הם נסעו לרומא לכבוד יום הנישואים שלהם, ואני נשארתי עם אחי הקטן לארבעה ימים.
בהתחלה הקראתי לו סיפור, ועוד אחד, אח"כ הוא שאל אותי על העיר רומא ובפעם הראשונה מאז שהורדתי את "GOOGLE EARTH" מצאתי לו גם שימוש. בעוד אנו ממשיכים ומשחקים לאט לאט הגיע לו הערב ואחי התחיל להשמיע פיהוקים. "אתה כבר רוצה לאכול וללכת לישון?" שאלתי אותו והוא ענה שכן. אכלנו והוא השאיר צלחת חצי מלאה, לא התווכחתי כי אכלנו לא מזמן וידעתי שהוא כבר מלא. אני עוד הייתי רעב והייתה לי דילמה, לאכול עכשיו או אח"כ את מה שהוא השאיר בצלחת. ראיתי שעון חול שמציין זמן של כמה דקות והפכתי אותו "הנה, עד שכל החול ירד למטה אני אוכל וכשהוא יסיים נלך לישון" הוא הביט בחול נשפך, גרגר, גרגר, ואני אכלתי.

מפגש בגובה העיניים

תמיד נהניתי יותר לשוחח עם אנשים מבוגרים מאשר עם בני גילי. כבר בגיל חמש או שש, בחגים או בסופי השבוע הייתי מסתובב על המדשאות של בית ההארחה במקום בו גרתי, מוצא אנשים ומתיישב לדבר אתם. הם היו מופתעים לראות ילד בגילי מתיישב כך בחופשיות ליד זרים ומתחיל לדבר אתם על מדיטציות, טיפוס עצים, סיפורים חסידיים, שלום עולמי ועוד נושאים רבים ומגוונים. אבל לי זה היה עניין שבשגרה, הייתי מתיישב אומר שלום עם חיוך ומתחיל לדבר. אחרי שיחה שלפעמים גם ערכה שעות הייתה מוצאת אותי אמא ומזכירה לי שאני צריך גם לאכול.

חיינו אז כקהילה במצוקי דרגות, מקום על צוקי מדבר יהודה אשר משקיף על ים המלח. הקהילה הייתה קטנה, בין חמישה עשר לעשרים אנשים שעבדו יחד עבודה רוחנית והיו בעלי תפיסת עולם שונה מהמקובל.
המפגשים אתם היו תמיד בגובה העיניים, היה ברור כמובן שאני ילד והם מבוגרים אבל זה לא יצר סמכות או התנשאות. הבדל הגיל לא היה ברור רק בתיאוריה אלא גם בה לידי ביטוי בכך שהם חינכו אותי. לא מתוך סמכות והתנשאות אלא מתוך התבוננות צנועה בצרכים העמוקים שלי והצעת ומענה עליהם. הרבה מחנכים חושבים שהם מדברים עם הילדים בגובה העיניים אבל הם בעצם לא! העניין במפגש בגובה העיניים הוא שמתקיים בו מפגש אמיתי. בדרך כלל אותם מחנכים או הורים "עושים כאילו" הם מדברים עם הילדים בגובה העיניים, אבל מה הם באמת רוצים?

"אני רוצה לפתוח קורס פרמקלצר לצעירים"

תלמידי קורס הפרמלקצ'ר המתקדם יושבים בנחל עמוד

"נמאס לי ללמד אנשים מבוגרים" הצהיר גלעד, מנחה קורס הפרמקלצ'ר המתקדם בו אני לומד. זה היה במפגש האחרון של הקורס, שם התחלקנו לכמה קבוצות. בקבוצה בה הייתי היו בעיקר צעירים ויחד "עפנו" על המשימה שקבלנו, להעמיק ולדון בעקרונות הפרמקלצ'ר. בעזרת המשקפיים של הפרמקלצ'ר הפלגנו יחד למקומות שונים והעלינו רעיונות מגניבים.

בעודנו מדברים גלעד הצטרף לראות איך אנחנו מתקדמים, הוא שם לב להתלהבות וההנאה שלנו וסיפר שהוא מעוניין ללמד יותר צעירים. "אני רוצה לפתוח ביולי קורס פרמקלצ'ר, עם דגש על קהל צעיר. תיכוניסטיים,חברה לפני ואחרי שירות, סטודנטים וכמובן גם אנשים שצעירים בנפשם ולא רק בגילם. אתם מעוניינים?"

כמובן שאני התלהבתי מהרעיון וישר התחלתי לחשוב איך אני יכול למשוך בני נוער בגילי. כבר הרבה זמן רציתי למצוא צעירים שיעשו איתי פרויקטים של פרמקלצ'ר, והנה זה מתחיל.

כולנו הבענו התעניינות וכוונה להשתתף. "אני אשמח אם תגיעו, תעזרו לי ואולי גם תעבירו תכנים אם אתם מעוניינים."

עבר כשבוע ויצאו כבר פרטים על הקורס שיתרחש במושב קדיתא שליד צפת ויערך במתכונת של שבוע מרוכז ולאחריו התנדבות ולמידה מעשית. בקורס אני אשתתף וגם אעזור בהעברת תכניו, משמח אותי מאוד לראות שגלעד סומך עלי ומעוניין שאני אעזור ואקח חלק בקורס.

מצורפים כאן פרטים למתעניינים, מוזמנים להעביר הלאה.

לאירוע בפייסבוק: לחצו כאן

לפרטים באתר של גלעד, מנחה הקורס: לחצו כאן

יופי ועדינות תחת הקליפה, מתחם ילדים בשבועות

מתחם הילדים תודה ל"עזרה" על התמונה

בפסטיבל העברי הראשון שעמלתי בהקמתו, הייתי הרבה עם הילדים הקטנים ב"מתחם הילדים". מתחם שהוקם להנאת הילדים ורווחתם של המבוגרים, ועליו הייתי אחראי יחד עם הדס אחראית המתחם ושלושה חברים בגילי.
שניים מאתנו חיכו שם לקבל את פני הבאים, בעוד אני והדס מחדדים את חושינו, מחפשים ילדים וקוראים להם לבוא לפעילות הכרות במתחם הילדים. במסע החיפושים הגעתי לכמה נדנדות בסגנון "טרזן" שהשתלשלו מטה מן העצים ועליהם נתלו ילדים מחויכים. היה נראה שהם כ"כ נהנים ושום משפט הזמנה שהעלתי בדעתי לא היה נשמע לי מפתה כמו הנדנדות האלו בפתח היער הפראי והיפיפה. "שלום חמודים, אנחנו תכף מתחילים פעילות הכרות במתחם הילדים ואני אשמח שתבואו." ניסיתי בפשטות והצבעתי לכיוון המתחם. "מה יהיה בפעילות ?" שאל אחד הילדים במבטא מוזר. בהיתי בו לא מבין, הרי זה ברור מכירים אחד את השני בפעילות הכרות. "מה יהיה שם? כדי שאני אדע אם אני רוצה לבוא.." הוא חזר ואני התאוששתי ועניתי " יהיו כמה משחקי הכרות כדי שכולנו נוכל להכיר אחד את השני, כדאי לבוא." הוא הנהן אבל לא היה ברור לי מה זה אומר. זרקתי עוד משפט שממליץ לשאר הילדים להגיע והלכתי משם.

הקמות לפסטיבל

לתקוע בזנטים, להרים סנדות, למתוח לייקרה, לעשות קשר מוט, לגזום את עץ האלון… ככה נראו שלושת הימים האחרונים.

הכניסה למקלחות

ביום ראשון בשמונה וחצי בבוקר הגעתי לתחנת הרכבת בעתלית משם אבא שלי אסף אותי ולקח אותי לקיבוץ בית אורן בו אנחנו גרים. הוא הלך למשרד ואני ירדתי ל"יער הפיות" לפגוש איש בשם רוני מפיק "הפסטיבל העברי הראשון" שיתקיים שם בחג השבועות.

לקראת סיום השנה הראשונה מחוץ לבית הספר

הבנתי שקבוצת הנוער לא מתקדמת כרגע לשום מקום, כנראה שזה עוד לא הזמן וזה בסדר, רק שזה נתן לי תחושה שאין לי פרויקט שיוליך אותי וכך יצאתי מסדר ומרצף של עשייה. מתוך התסכול שבירידה דברתי עם אנשים שונים שסבבו אותי בימים האחרונים ונזכרתי שמה שמוביל אותי כרגע הוא  בעצם למידה. אני נמצא מחוץ למסגרת שתגיד לי מה ומתי לעשות ולכן אני צריך ליצור לעצמי מסגרות אשיות, כאלו שאקבע לעצמי וכך יהיה לי סדר. במשך השנה היו דברים שונים שהובילו והלהיבו אותי [כמו קבוצת הנוער לדוגמה] שהתחלפו כל כמה זמן, הדברים האלו גרמו לי באופן טבעי ליצור סדר בדרכי. אבל כאשר משהו שהוביל אותי כבר לא עניין אותי הייתה נפילה והסדר נעלם. אבל כמו שאמרתי קודם מה שמוליך אותי בעומק הוא פשוט הרצון ללמוד ויש לי כרגע צורך ליצור לעצמי סדר בצורה יותר קונקרטית וברורה שלא תתבסס על כיוון אחד אלה תהיה רחבה ומעשירה. זה היה משמח להבין את זה אבל גם מעט מבאס, כי עכשיו אני רוצה ליצור לעצמי סדר לחודשים הקרובים אבל אני יודע שהם כבר מלאים בדברים ולא אוכל ליצור לעצמי סדר של ממש עד ספטמבר. אבל רגע, וואו עוד חודש אני כבר שנה מחוץ לבית הספר!

הבנתי שהדבר הכי נכון יהיה להגדיר את החודש הקרוב כחודש של בגרויות והתבוננות.
החלטתי הפעם להתחיל ללמוד לבגרויות חודש לפני המבחן [בניגוד למועד חורף שלמדתי רק שבוע לפני] מה שייתן לי הזדמנות להעמיק בחומר, ללמוד יותר בהנאה ולהרחיב מעבר למה שאני צריך בשביל לעבור את המבחנים בהצלחה.
בנוסף אני רוצה בחודש הקרוב, עד סוף יוני, להתבונן על השנה הזאת, שנה בה הלכתי בדרך עצמאית מחוץ למסגרת בית הספר. לראות מה הדברים שעשיתי ובמה עסקתי, מה היה טוב ומעניין בשבילי ומה היה "מיותר", איזה דברים עזרו לי ואיזה דברים פחות. ומתוך ההתבוננות על השנה האחרונה לקחת את התובנות ולראות איך אני יוצא שנה הבאה לשנה משודרגת. אני רוצה הפעם להתוות וליצור לעצמי דרך לימודית יותר ברורה עם הסתכלות למשך כל השנה ולא מרגע לרגע. כל זה משתלב מעולה עם תרגיל שקבלתי מהקורס פרמקלצר בו אני משתתף. התרגיל הוא לעשות התבוננות מעמיקה על עצמי. על הענפים השונים בחיי, על הערכים המובילים אותי, על הדפוסים [דפוסי למידה, דפוסי התנהגות וכו'…] על הצרכים והמשאבים שלי, מה מעניין אותי ועוד… מתוך ההתבוננות הזו אגש לתכנון "חיים אישיים" בו אני אתכנן את דרכי סביב הדברים שמוליכים אותי, במקרה שלי זה למידה. לכן אני אתכן את דרכי בצורה שתתמוך בלמידה פורייה של הדברים שמושכים, מסקרנים, וחשובים לי.